אוֹדוֹתַי (מה שכתבתי כאן כשחשבתי שזה יהיה אתר נפרד לעניינים לשוניים)

כן, אני דודה שלה. נו.

וחוץ מזה? אני לא בלשנית/לשונאית/מומחית ללשון או שום דבר מהסוג הזה, אני אדם מן הישוב שאוהב את השפה העברית, מילים, שפות בכלל… כי… מה? זה לא ברור? לא כולם ככה? (ואני נורא אוהבת לפזר שָלוֹש-נְקוּדוֹתִים בכל מקום…) (וגם סוגריים. אני חולה על סוגריים.)

כצברית שגדלה בבית דו-לשוני עברית/אנגלית אני פחות או יותר דוברת ילידית של שתיהן, אבל נראה לי שעברית בכל זאת שולטת אצלי כשפת אם אמיתית. (כתבתי על זה פוסט פעם וכשאייבא אותו אשים פה קישור.) כצברית שחיה בין הבריטים הרבה הרבה יותר מדי זמן, העברית שלי חלודה משהיתה פעם והאנגלית שלי כיום הרבה יותר שוטפת. (אבל היא לא עושה ספונג'ה.) הודות לאימייל, פייסבוק, סקייפ ואל על, העברית שלי בכל זאת שורדת.

הכתיבה היא אצלי בדם, כך שלא מפתיע שהתאהבתי בכתיבת בלוגים. כשלוש שנים תירגלתי על הציבור דובר האנגלית, עד שיום אחד מצאתי להפתעתי שיש לי צורך נפשי עמוק לבלגג בעברית דווקא. אז זהו. הנני כאן. למרות שאני שם.

ושם הבלוג? משום מה נורא מצחיק אותי שאני דודה. הייתם חושבים שעשרים ומשהו שנים זה מספיק זמן כדי להתרגל, אבל לא. עדיין מצחיקה אותי המילה הזאת. יש מילים שפשוט מצחיקות וזהו. כרובית, כמו שאמר המשורר, וגם: קיפוד, צפרדע, פומפרניקל, ודודה. לפחות לדעתי.


אם את רוצים לקרוא את מה שאני כותבת לא רק על עניינים מילוליים, אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלי בתפוז.

29.10.2013: אוקיי, מעכשיו אתם לא צריכים לבקר בתפוז בשביל זה! הכל יהיה כאן!

מודעות פרסומת