מוסרי וחוטא?

כשאני מדברת עם אנשים על הצורך לחזור בתשובה מדרך החטא, תגובה נפוצה היא: אבל אני לא אדם חוטא. אני לא מאמין באלוהים, אבל אני לא חוטא.

כי ההנחה הנפוצה בימינו היא שלחטוא זה אומר לעשות משהו שאנחנו, בני תמותה, רואים כבלתי מוסרי. אנשים באופן כללי מסכימים, למשל, שלרצוח זה לא בסדר, או לגנוב, או לשקר (אבל יש לנו כל מיני סייגים לזה, מצבים שבהם נראה לנו שזה רק בלוף או "שקר לבן") (ויש לנו סייגים גם לגניבה – דברים שנראים לרבים מאתנו כסחיבה לגיטימית ממעביד, למשל, או מבית מלון) – אבל אני לא רוצה להיכנס לעניין הסייגים, אני רוצה לדבר על עקרון הרבה יותר חשוב:

אלוהים ברא את העולם, ברא אותנו, ואנחנו חייבים לו הכל. להיות חוטא זה לא אומר רק עניין של קיום מצוות מסויימות, הימנעות מרצח וגניבה וכו' – זה עניין של התנהגות כאילו אנחנו לא צריכים את אלוהים, כאילו אנחנו לא חייבים לו כלום, כאילו אנחנו יכולים להסתדר יופי בלעדיו ובכלל, אנחנו יכולים גם לקבוע בעצמנו כללי מוסר ולהתעלם ממה שהוא אומר.

עשרת הדברות מתחילות לא בענייני מוסר, לא בכללי התנהגות בין אדם לאדם – הן מתחילות בדרישה לעבוד את ה' אלוהינו, זה שהוציא אותנו ממצרים, זה שאנחנו חייבים לו הכל. הפסוק שאנחנו מצטטים בקריאת שמע מזכיר לנו את המצווה לעבוד את ה' – לאהוב אותו עם כל מה שיש לנו, לתת לו את כל כולנו. ספרי הנביאים מלאים באזכורים לבעיה התמידית של עם ישראל – ששוב ושוב פנינו עורף לה' וזנינו אחרי אלוהים אחרים. זה לא שלא אכפת לאלוהים איך אנחנו מתנהגים מבחינה מוסרית – ברור מהתנ"ך שמאד מאד אכפת לו – אבל אנחנו יכולים להתנהג נורא יפה כלפי זולתנו ועדיין להיות חוטאים בעיניו, כל זמן שאנחנו עוברים על המצווה החשובה ביותר: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך/מאדך/וכו'.

עשרת הדברות – אני חוזרת ואומרת, כי נראה לי שבני אדם נוטים לשכוח את זה – מתחילות לא בכללי התנהגות בין אדם לחברו אלא בדרישה לעבוד את ה' אלוהינו, זה שהוציא אותנו ממצרים, זה שאנחנו חייבים לו הכל; ולא לעבוד אלוהים אחרים. כשאנחנו מדברים על עבודת אלילים, קל מאד לחשוב שמדובר רק באלילים עשויים מזהב וכסף, פסלים שאנשים נהגו (ויש שעדיין נוהגים) להשתחוות להם, להתפלל אליהם, להביא להם מתנות, וכו' – אבל לבני אדם יש אלילים מכל מיני סוגים, ולא תמיד ברור שזה מה שהם. אם יש משהו שאני חושבת שיכול להביא לי את האושר האמיתי, משהו שאני מאמינה שיכול לספק את כל צרכיי, משהו שאני רואה בו את הפתרון לכל בעייותי – זה אליל. כי היחיד שיכול באמת לתת לי את כל זה הוא אלוהים בעצמו.

לפעמים האליל שאנחנו עובדים הוא אליל ההצלחה בקריירה. לפעמים זה בריאות, תזונה נכונה, עושר, אהבה, אינטליגנציה, הישגים אקדמיים, סקס, סמים, יוגה, איזושהי דרך חיים שקראנו עליה שאמורה להוביל להגשמה עצמית, וכו' וכו'… לפעמים האליל שלנו הוא דת מסויימת, שמבטיחה לנו שאם רק נקיים את כל הכללים של הדת הזאת, הכל יהיה בסדר. לפעמים האליל שלנו הוא אנחנו בעצמנו – האמונה שאנחנו יכולים בכוחנו לפתור את כל הבעיות, אם רק נתאמץ מספיק.

שוב ושוב בתנ"ך אנחנו רואים את התבנית הזאת: עם ישראל שוכח את ה' אלוהינו והולך אחרי אלוהים אחרים, וה' קורא לנו לחזור – הוא לא מרים ידיים, הוא לא שוכח אותנו, הוא אוהב אותנו ורוצה שנחזור אליו. אבל אנחנו בעקשותנו חושבים שאנחנו יכולים להסתדר בלעדיו. ושוב ושוב אנחנו חוזרים ל"איש הישר בעיניו יעשה".

כולנו חוטאים. להיות חוטא זה לא אומר שאתה אדם בלתי מוסרי שרוצח וגונב ומשקר – למרות שסביר להניח שאתה כן עושה חטאים מסויימים, כאלה שנראים בעיניך "קטנים" יותר, "לא נחשבים", כמו למשל לקלל את הנהג שחתך אותך בכביש, או לסחוב עפרון מהעבודה, או "לבלף" קצת בקורות חיים. כי אנחנו במצב של "איש הישר בעיניו יעשה" – אנחנו קובעים בעצמנו מה בסדר ומה לא, כי אלוהים לא משחק תפקיד בחיינו.

אני אומרת "אנחנו" ואני מדברת על בני אדם באופן כללי. אני פרשתי מה"אנחנו" הזה לפני שתים עשרה שנה, חזרתי בתשובה מהדרך ההיא ודרך ישוע המשיח התחלתי חיים חדשים. (מחר יהיה שתים עשרה שנה בדיוק!) הדרך הזאת פתוחה לכולם – גם אתם יכולים!