הגיע הזמן להתוודות: זה לא עניין של תקן – זה עניין של בורות

לפעמים אני נשמעת כמו טהרנית, ונורא קל לי להשתמש בתירוץ ש"תשע שקל זה לא תקני", אבל ברגע שאומר את זה, יבוא איזה טהרן להטיף לי ש"זה לא תקני" זה לא תקני, נכון? הביטוי "תשע שקל", יאמרו המטיפים האלה, אינו תקני.

הנושא הזה עולה שוב ושוב, ולאחרונה עלה בפוסט הזה אצל אינגה מיכאלי – בצד אחד של הזירה עומדים הטהרנים המושלמים, שמדברים כמו דן כנר, ובצד השני עומדים הצוקרמנים עם גישת "דובר ילידי אינו טועה", ואני? אני איפשהו באמצע… טוב, לא ממש באמצע, אני יותר קרובה לקצה הטהרני של הספקטרום אבל אני ממש ממש לא בקצה ההוא. אין מצב שאדבר עברית תקנית לחלוטין, לא מוכנה להפוך לחוכא ואיטלולא… אבל מה, אני כן יודעת מה פירוש להפוך לחוכא ואיטלולא…

ואני חושבת שזה העניין. למה צורם לי כשאני שומעת מישהו אומר "תשע שקל"? כי ההנחה הבלתי-מודעת שלי היא שמי שמדבר ככה פשוט לא יודע שזה לא נכון, כלומר: זה אדם עם פחות חינוך/פחות אינטליגנציה (או עולה חדש, אבל אז המבטא יגרום לי לעשות לו הנחה). בין אם זה נכון או לא, זה הרושם שהם עושים עלי.

לעומת זאת, יש ביטויים אחרים שאינם תקניים אבל לא מביאים לי חררה, לא מביאים לי תחושה שמי שאומר אותם הוא דביל/חסר השכלה. כמו למשל "כמובן ש" – ביטוי שאני משתמשת בו כל הזמן, ואני לא מסוגלת להביא את עצמי לומר "מובן ש" במקום. כמו שאם מישהו יגיד לי "הביטוי הזה אינו תקני" זה יישמע לי מוזר. יש דברים שצורמים לי כי הם משדרים לי בורות, ויש דברים אחרים שצורמים לי כי הם נשמעים לי מלאכותיים, מתנשאים, מוזרים – כי בעולם שאליו אני שייכת פשוט לא מדברים ככה. ואני חושבת שלכל דובר עברית ילידי יש מין מישלב כזה, יש עברית שנשמעת לנו נורמלית וככה אנחנו מדברים כי זה מה שנורמלי בעינינו (או, יותר נכון, באזנינו) וקל מאד להסתתר מאחורי התירוץ של מה תקני ומה לא תקני אבל האמת היא שרובנו לא מדברים עברית תקנית לחלוטין כל הזמן, אז איזו זכות יש לנו לקפוץ ולומר: פויה, אל תגיד "תשע שקל", זה לא תקני?

וכאן יקפוץ ידידנו צוקרמן ויגיד: בדיוק, זה מה שאמרתי, אין לנו זכות להגיד להם לא לדבר ככה… ואני אומרת: לא לא לא, רגע רגע – אין לנו זכות להגיד שלא ידברו ככה כי זה לא תקני, מפני שרובנו מדברים עברית לא תקנית, אבל יש לנו זכות: (א) להגיד לאנשים שזה לא תקני – וזו החלטה שלהם אם הם רוצים לשנות את אופן הדיבור שלהם בהתאם, עכשיו שהם יודעים. (ב) להציע להם שלא ידברו ככה כי זה נשמע פיכסה, זה נשמע כמו בורות, זה עושה חררה לאנשים משכילים ואינטליגנטים ואם הם לא רוצים לעשות רושם כזה גרוע על כל מי ששומע אותם, ממש כדאי ורצוי שילמדו לדבר במישלב יותר גבוה.

הרעיון של "איש הישר בעיניו יעשה" בתחום השפה הוא לא חדש. אני חיה באנגליה וכאן המציאו את זה לפני כמה עשורים (שנות השישים? השבעים? לא בטוחה. משהו כזה בכל אופן.) וברוב בתי הספר הפסיקו ללמד ילדים אנגלית תקנית, הפסיקו לתקן להם שגיאות דיבור/כתיב/תחביר וכו', כדי לא לדכא את היצירתיות שלהם ולא להפריע להם להתבטא באופן חופשי… התוצאה היא שאנשים מגיעים לראיון עבודה ונשמעים עילגים וממש לא עושים רושם טוב על המעביד הפוטנציאלי. שלא לדבר על מה שקורה כשהם צריכים, חלילה, לכתוב מכתב. עבדתי בלונדון ככתבנית וחלק מהתפקיד שלי (לא באופן רשמי, אבל בפועל) היה לתקן להם את האנגלית תוך כדי הדפסה. ישראלית מתקנת לאנגלים את האנגלית! למה? כי לא מלמדים אותם בבתי הספר את השפה שלהם!

לכל שפה יש חוקים. אני לא מתיימרת לדעת איך החוקים האלה נולדו, אבל ככה זה, יש חוקים, יש נכון ולא נכון, תקני ולא תקני. ומי שלא לומד את החוקים, מי שלא לומד איך לדבר ולכתוב נכון את השפה שלו, יישמע לאנשים משכילים כעילג, בור, דביל. הקטע המעניין הוא שיש דיבור לא תקני שלא גורם לך להישמע כמו בור, כי הוא מספיק מקובל בקרב אנשים משכילים. ואיך קרה התהליך הזה, של כאילו-הכשרת שרצים לשוניים, זה משהו שהייתי בטח חוקרת אם הייתי בעניין של מחקרים בלשניים.

ולא, הקטע הזה הוא לא ייחודי לשפה העברית, לדעתי זה משהו שקורה בכל שפה שחיה ונושמת ולא יושבת בארון עם נפטלין בתור יעני לשון קודש. כאמור, אני חיה בין האנגלים וחשופה לאנגלית בריטית באופן יומיומי שוטף, ומה שאני רואה הוא שרוב האנשים לא מדברים אנגלית תקנית לגמרי. יש דברים שפשוט נשמעים פלצנים מדי, כמו למשל השימוש ב-whom במצבים מסויימים – אנשים בדרך כלל יגידו who כי התחושה הכללית היא ש-whom נשמע מתנשא. (שתי המילים האלה פירושן "מי" בעברית, השימוש ב-whom נחוץ כש"מי" הוא המושא ולא הנושא, למשל: את מי את מזמינה למסיבה? צריך לומר whom are you inviting ואני מבטיחה לכם שבכל העשרים ומשהו שנה שלי כאן לא שמעתי מישהו אומר כזה דבר.) ומצד שני, גם להם יש תיקוני יתר – אנשים "מתקנים" למשל את I או me ל-myself מתוך איזושהי אשליה שלא יפה להגיד "אני" יותר מדי. (זו אחת הטעויות שהביאו לי חררה באופן יומיומי שוטף בימי הכתבנות שלי – כל כך הרבה פעמים ראיתי אותם מסיימים מכתבים במשפטים עקומים כמו Please sign the form and return it to myself כשזה צריך להיות to me – המילה myself מתאימה רק אם אתה עושה את הפעולה לעצמך, לא אם אתה המושא של פעולה שמישהו אחר עושה.)

אבל לא לשם דיבור על אנגלית התכנסנו כאן… פשוט רציתי להבהיר שהשפה שלנו לא מתנהגת באופן כל כך שונה משפות חיות אחרות. יש כללים, יש שבירת כללים כחלק מהנורמה, ויש טעויות. מי שמדבר (או כותב) עם הרבה טעויות עושה רושם גרוע על אנשים משכילים, אבל יש כללים ששבירתם דווקא נורמלית ומקובלת ומי שלא שובר אותם נשמע פלצני ומתנשא. נראה לי שזה תהליך טבעי שקורה לשפות שנמצאות בשימוש יומיומי – ואם זה המחיר שאנחנו צריכים לשלם על כך שהוצאנו את העברית מהבוידעם והתחלנו להתנהג כאילו היא שפה נורמלית, אז בכיף.